חופש גדול

ניל יאנג, "פרידום"; רפרייס-רקורדס, יבוא
(בית-התקליט)

הוא סחף אותי בסערה. דברים כאלה בדרך-כלל לא קורים לי כשזה מגיע לניל יאנג, אבל הפעם הוא התעלה על עצמו (או להפך, או גם אני וגם הוא, או משהו). קולו של יאנג נשאר דקיק ובכייני, הגיטארה אקוסטית ברוב המקרים, וגם המפוחית הנצחית מופיעה מפעם לפעם.

האווירה מרתקת, מחזיקה מעמד לאורך האלבום כולו ומזכירה לפעמים את אווירת אלבומי סיד בארט. הפשטות של יאנג עדיין קורצת לדילן (ויש כאן גם דואטים עם לינדה רונדסטאט), אבל תחושת שטחי ההפקה החזקה והסאונדים המעוותים והאגרסיביים המופיעים פה ושם מבהירים שמשהו קרה ליאנג. במידה מסוימת, הוא הפך לווירדו של הקאנטרי-רוק האמריקאי. ללא כל שמץ כבדות דינוזאורית הוא הצליח לנוע אחורה וקדימה באותו זמן ולאתר את החופש הפרטי שלו. ועכשיו, כשאני לא יכול להפסיק לשמוע את התקליט שלו, שרק לא יעשה לי את זה ויבוא להופיע בארץ (לכל דבר יש גבול).

12/01/1990

חזרה לדף הבית