טעם של פעם

פרחי-החממה, "אנשים"
"HOTHOUSE FLOWERS, "PEOPLE
פונוקול

הנה הזדמנות להאזין לאריך-נגן משל הלהקה שאינה יורדת מהכותרות בעיתוני הפופ האנגליים. האוהבים כותבים עליהם, שהם התשובה ליו-2; האוהבים מאד, שהם הסיכום של כל מה שנעשה במוסיקת הפופ בעשרים השנים האחרונות, והשונאים מפטירים, שבסך-הכל מדובר בחבורה של היפים מכוערים.

אז אני מקשיב ל"אנשים" ושומע אורגאן האמונד ישן המפיק זעקות נאיביות בנוסח של פעם והמשתלב היטב בפסנתרים חזקים, גיטארות אקוסטיות וסקסופון, כשעל כל אלה מתפרע בביטחה קולו הדומינאנטי של הסולן, ליאם אומונליי.

פרחי-החממה, למי שעוד לא יודע, הם להקה אירית, המתמחה בריתם-אנד-בלוז שופע נשמה והנוטה לצד האמריקאי של העניין. והצד האמריקאי של העניין שואב השראתו ממקורות בלוזיים שחורים וסקסופונים קצביים, וגם ממקורות רוקיים יותר (מג'ו קוקור ועד לספרינגסטין), הנותנים לאותם סקסופונים את הפריבילגיה לבכות כאוות נפשם. המקורות הרוקיים גם מתירים למיתרי הגיטארה להיסחט ברוח שנות השישים ולאורגאן ההאמונד, הזכור מלמעלה, למלא את תפקידו בצורה אותנטית לחלוטין.

מדי פעם נשלחים מבין הרצועות של "אנשים" ("אנשים - קריאת תיגר נוספת על המחשבים, שהשתלטו על המוסיקה בעולמנו המערבי") גם צלילי מפוחית, מנדולינה, בוזוקי וסיטאר חשמלי, התומכים בבלאדות סוחטות דמעות, המוסיפות ניחוחות לתקליט, ובחזרה לקולו של אומונליי, זהו קול צרוד מעט, המוסיף לקטעים הרבה נשמה וודסטוקית והשובר את תבניות הקצב בשירה משופשפת, שהזכירה לי יותר מפעם סולן אירי אחר, את פיל לינוט מליזי הרזה, מנוחתו עדן. אוהבי הריתם-אנד-בלוז והבלוז הרוקי של שנות השישים ימצאו שהאלבום הזה ממש תפור עליהם. ממש סיבה לחגיגה.

19/08/1988

חזרה לדף הבית