ניקוי מגירות

מייק אולדפילד,
"אמרארוק"; וירג'ין (בית-התקליט)

נפיחה פתטית נוספת (וכמו שכותבים על כל תקליט חדש של אולדפילד - יש לקוות שגם האחרונה). האקס-ילד פלא מנסה לזכות בתחיה מחודשת באמצעות שחזור צלילים נבחרים מאלבומי העבר המוצלחים ביותר שלו (מקהלות ותופים שבטיים נוסח "אומאדון" וגיטארה חשמלית נוסח "פעמונים צינוריים") ודחיסתם למסגרת האמורה להיות מורכבת, חדשנית ומעניינת (סאמפלינג וקצת אלקטרוניקה). מעניין אם אולדפילד עצמו טרח להקשיב לדבר הזה, ואם כן, נשאלת השאלה, למה.

איגי פופ, " היפודרום - פאריס, 77' "

איגי פופ, הכי מסטול שרק אפשר, בהופעה בהיפודרום בפאריס, 1977, צועק על הקהל הצרפתי שאין על הבמה שום כוכב רוקנ'רול ושאת כל הכוכבים צריך לזיין. הוא מפציר בקהל שילך לישון ("ואז הפוליטיקאים יוכלו להשתלט על העולם") ומרצה על התועלת הרבה הטמונה בשימוש בהירואין. הוא ממלמל במיאוס, "כל הצרפתים בעולם הגיעו לכאן", ולפעמים גם מנסה לפנות אל זוללי הקרואסונים בשפתם שלהם (מיותר לציין שאף אחד, כולל פופ עצמו, לא מבין מלה ממה שהוא אומר).

זה אלבום כפול באיכות של בוטלג, עם ביצועים מצוינים לקטעים מצוינים. הרבה רעש, טונות של אנרגיה. מומלץ לנזירות קופטיות מטורפות שאוהבות לקפוץ מגגות של גורדי-שחקים בארבע בבוקר, לחנוק עטלפים אילמים ולשתות סולר, וגם לסתם כאלה שאוהבים את איגי פופ.

אדריאן בילו, "אריות צעירים"; הליקון

אדריאן בילו שייך למוסיקאים המקצועיים שעוזרים ונעזרים, מתים על פרויקטים במובן השיתופי של המלה ומעריצים את הסאונד של הגיטארה שלהם. עכשיו בילו הוא גם המנהל המוסיקאלי והגיטריסט בסיבוב ההופעות החדש של דייוויד בואי.

זה לא שהוא עושה מוסיקה מחורבנת. רוב הקטעים באלבום שלו נשמעים כמו בואי-עושה-רוק-עצבני, וזה בסדר, אם כי מסריח קמעא. בואי משתתף בשני קטעים. בילו נשמע לפעמים גם כמו אינו וביירן, לפעמים כמו הביטלס, ולפעמים כמו אי.אל.או, והוא מחדש קטע של הווילבוריס-הנודדים, כמחווה לרוי אורביסון המנוח. בסך-הכל, לא מעניין.

סנאפ, "וורלד פאואר"; הד-ארצי

"הקצב שלי הוא כמו של עוזי אוטומאטי", מצהיר סולנם הנמרץ של סנאפ. על שהאלה "איך אתה מרגיש?", שמופנית אליו בפתיחת הקטע "פולחן הסנאפ", הוא משיב: "אני מרגיש שחור". בזה מסתכמת תרומתה של הלהקה הזאת למאבק הגזעי של אחיהם מהג'ונגל האורבאני. בשאר הזמן סנאפ מפריחים סיסמאות בסגנון: "בואו נחיה רגע אחד בשלום - לנצח". הראפ שלהם, בכל מקרה, בא מן הכיוון העדין והמסחרי יותר, והוא כולל השפעות האוסיות וזמרות שגרתיות. עם כל העצבנות והמקופחות שבכל זאת צצות ועולות במינון זהיר, יש להם גם חוש הומור לא רע בכלל.

ג'ואן ארמטריידינג, "לבבות ופרחים"; הליקון

לירה קמה מוקדם הבוקר. היה לה מצב-רוח נהדר, היא כשכשה בזנבה והטיחה אותו בעליצות כלבית אידיוטית שוב ושוב בראשי, עד שהתעוררתי. יצאנו לטייל, לירה התנפלה על יונים חונות, אני זמזמתי את נעימת ה"טלטקסט", החלבן שרק, הדוור צלצל פעמיים, והכל היה מושלם למדי, עד שהנחתי את התקליט החדש של ג'ואן ארמטריידינג על הפטיפון. לירה, שעד אז נלחמה בכנופיה של זבובי פרא, התיישבה המומה. עיניה החומות והגדולות הביטו בי בהשתאות, פניה נפלו, ודכדוך עמוק התפזר באוויר. אחר-כך היא הסתובבה והלכה למרפסת. היא לא מדברת איתי כבר יום שלם, ובאה רק לפעמים כדי לוודא שבאמת שברתי את התקליט הזה. אמרתי לה שזה היה בסך-הכל מבחן אישיות, אבל היא לא קונה את זה.

13/07/1990

חזרה לדף הבית