און דה רוד

בחמש השנים האחרונות היו קראפטוורק הגרמנים עסוקים בלחוות את הסביבה התעשייתית מסביבם. זי זי טופ, לעומתם, ניגנו הרבה, שתו בירה ולא התקלחו. לרגל סיבובי ההופעות החדשים שלהן, ריאיין ה"מלודי מייקר" את הלהקות השונות-דומות האלו
(בנפרד)

חוץ מבכל מה שקשור למוסיקה, אפשר למצוא הרבה הקבלות בין קראפטוורק ל זי.זי.טופ. שתי הלהקות פועלות במשך שנים, לא משנות כלום במוסיקה שלהן ומשייטות בעקשנות באזור שבו הנגנים הם המוסיקה, שהיא התדמית, שהיא הנגנים, שהם המוסיקה. לזי.זי טופ יש זקנים ומשקפי שמש, לקראפטוורק ברילנטין עם שביל בצד ותלבושת אחידה. זי.זי.טופ מתים על בירה ולא מתקלחים. קראפטוורק הם יקים ממוחשבים.
כך זה נמשך שנים.

ההשוואה תופסת גם בעינייני נוכחות. תמיד יקום איזה מישהו שיפער עיני עגל וישאל, "רגע, קראפטוורק האלה התפרקו כבר?", או "זי.זי.טופ לא נהרגו בתאונת מטוס במקרה?". אז התשובה בשני המקרים היא לא. פעם בכמה שנים מגיחות שתי מפלצות התדמית הללו ומשחררות לאוויר העולם אלבום שנשמע בדיוק כמו קודמיו, אם לא יותר מזה. וכולם שמחים. בעיקר זי.זי.טופ, שממש לא מפסיקים לצחוק לרגע. וה"מלודי מייקר" מפרסם ראיונות עם חברי הלהקות.

מאחר שדיבור, כמו שאומר ראלף הטר מקראפטוורק , הוא לא הצד החזק שלהם ("מוסיקה, תוכנה ודימויים הם המדיות שלנו"), מעדיף דייוויד סטאבס, כתב ה"מלודי מייקר", לפרט באריכות את כל הסיבות שבגללן קראפטוורק הם נפלאים כל-כך. לטענתו, הטר, שהוא רוב הכוח היוצר בלהקה, הוא אחד משני האנשים שהפופ המודרני חייב להם את קיומו הנוכחי. השני הוא ג'יימס בראון (הוא מבסס את הקביעה על העובדה שבראון וקראפטוורק הם האמנים המסומפלים ביותר בעולם).

אחר-כך סטאבס ניגש ישר לעניין: "איפה לעזאזל הייתם כל הזמן הזה?". "או", עונה לו ראלף, "אנחנו לא עושים רק מוסיקה, אנחנו מעורבים ב... (וכאן באה מלה ענקית בגרמנית, שפירושה "אוסף של אומניות"; י.ב.). אנחנו מייצרים ציוד, בונים רובוטים ועובדים עם תוכנות. את כל זה עשינו, וגם מוסיקה. חוץ מזה גם שיפצנו את הסטודיו שלנו, ועכשיו הוא לגמרי דיגיטאלי".

קראפטוורק קמו ב- 1968, ובתחילת הדרך פעלה כלהקת אוואנגרד, לצד להקות גרמניות כמו קאן ופאוסט. בתחילת שנות השבעים לא היו בגרמניה יוצרי מוסיקה אלקטרונית, חוץ משטוקהאוזן הוותיק. "כמו שגרמניה הייתה צריכה לבנות את עצמה אחרי המלחמה, כך אנחנו היינו צריכים לבנות את הכל משום דבר", אומר הטר ומציין גם שקראפטוורק השתתפו בבנייתה של מכונת התופים הראשונה. סטאבס רוצה לראות כסף: "עשיתם משהו מכל ההמצאות המוסיקאליות שלכם?". "מעולם לא היינו מעורבים במסחור של הצליל שלנו. התעניינו יותר בלחוות את הסביבה התעשייתית שמסביבנו", משיב הטר. מן הראוי לציין בשלב זה שאת הזכויות ל"אוטובאן", אלבומם המצליח מאמצע שנות השבעים, מכרו קראפטוורק באלפיים דולאר בלבד, כמה חודשים לפני שהפך ללהיט. אם רוצים, אפשר לקרוא לזה טמטום. ניתן גם להסתפק בביטוי "חוסר מזל נוראי".


" האם בעקבות הגישה הטכנולוגית הקרה שלכם האשימו אתכם בנטיות פאשיסטיות, כמו שעושים היום לפרונט-242?", מקשה סטאבס. "כן, התקיפו אותנו בנושא הזה, ובאופן מוזר מאוד ההתקפות באו מצד אנשים שציפו לציוד המתוחכם והמודרני ביותר כאשר הם הלכו לרופא השיניים שלהם", אומר הטר. "האנשים האלה לא רצו שיעקרו להם את השיניים החולות שלהם עם צבת, אבל הם התקיפו אותנו על זה שאנחנו יותר מדי מכניים.  כאשר זה הגיע למוסיקה, הם רצו את הגיטארות הישנות של שנות החמישים". הגישה הכללית של קראפטוורק, כך מסתבר,  היא שהרובוטים הם הידידים שלנו. הרובוטים של קראפטוורק, שמופיעים יחד עם קראפטוורק בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם, שמים ליפסטיק, שרים ורוקדים בהרמוניה. "מאז שהמציאו את הסכין, היית יכול למרוח איתו חמאה או לתקוע אותו למישהו בגרון. אנחנו מעוניינים יותר בהרמוניה בין האדם, המכונה והסביבה". קראפטוורק, כידוע, גם מתים על אוטוסטראדות. "אנחנו אוהבים את הקצב של האוטוסטראדה, את המהירות, החוויה הסינמאטית. במטוס אתה יותר מדי מנותק ממה שקורה סביבך".

בתום הראיון מתרשם סטאבס שחברי קראפטוורק, שהוציאו עכשיו אלבום רמיקסים חדש אחרי חמש שנות שתיקה, חיים בשביל לעבוד. יש גם סתם בילויים? "לרוב אנחנו עובדים", מאשר הטר, "אבל בסופי שבוע אנחנו הולכים למועדני-לילה תעשייתיים בדיסלדורף. שם אנחנו רוקדים את הריקוד המכני הקטן שלנו".

וכעת לתאומים הזהים של קראפטוורק. גבירותי ורבותי, מטקסס, אמריקה- זי.זי.טופ!!!
(רק תיזהרו שלא ייתפס לכם הזקן בדלת, בויז). והפעם הכתב הוא סטיב סאתרלנד, שיצא מהראיון הזה עם המון בדיחות חדשות. כרגע נמצאים זי.זי.טופ בסיבוב הופעות לקידום מכירות תקליטם העשירי, "ריסייקלר". כמו במקרה של קראפטוורק, גם מזי.זי.טופ לא שמע העולם בחמש שנים האחרונות. "אנחנו להקה מנגנת", מסביר המתופף נטול הזקן פראנק בירד, "אנחנו מעדיפים לנגן מאשר להקליט". זי.זי.טופ קיימיים בשטח כבר 21 שנה. סאתרלנד מציין שהם האנשים היחידים עלי אדמות שחובשים את כובעי המצחייה  הוורודים שלהם עם המצחיה בכיוון הנכון – קדימה.

זי.זי.טופ, אומר הבאסיסט דאסטי היל, יודעים רק לנוע בדרכים ולהופיע. "להופיע, מן, זה כל מה שאנחנו יודעים. יו נו, בפעם האחרונה שהייתי בבית, התעוררתי ופשוט לא חשבתי, וחייגתי אפס וביקשתי את הרום-סרוויס, והאשה בצד השני אומרת לי, 'זו המרכזייה'. אז חשבתי שהיא הייתה המרכזנית של המלון, אז אמרתי, 'אני יודע, תני לי את הרום- סרוויס', והיא אמרה 'אדוני?'. ואז אני מסתכל סביבי ואומר, 'אלוהים, אני בבית שלי. או לא! איך אני הולך לאכול ?' . אני הולך למקרר, ואין שם כלום, חוץ מבירה וכמה פירות...".

למרות ששני החברים האחרים כבר שמעו את הסיפור הזה, בערך מאה פעם, הם נופלים על הרצפה מצחוק. סאתרלנד מתלהב. זי.זי.טופ הם כמו משפחה קטנה, בטוחה וחמימה. בזמן הראיון, בכל מקרה. הם בדיוק עמדו לפני החופשה בת שלושת השבועות שמקדימה את היציאה לסיבוב ההופעות האירופי. בילי גיבונס, הגיטאריסט  מלטף את זקנו האהוב וחושב על מה שהוא יעשה בליל יום שישי, שבו נפתחת החופשה. "אני אלך הביתה. אז קודם אני אצטרך לנסות למצוא את הבית שלי. וכל פעם שאני עושה את זה, אני צריך להיות מאוד זהיר בללמוד מחדש איך לנהוג. אני לא נוהג כשאנחנו בסיבוב הופעות, ואני פוחד לאבד את זה". מהרגע שגיבונס מזכיר נהיגה, נכנסים שלושת הטופים לדיון ער בקשר לאספן של מכוניות שברולט שיגיע מחר לפגוש אותם. אחרי שסאתרלנד מנסה להשיב את הראיון למסלולו הקודם, הם תופסים את עצמם. "או, יה, סורי מן", מתנצל בידר, "זה רק שאנחנו מחבבים מכוניות".

איזה כיף להיות עשיר, טקסאני וחבר בזי.זי.טופ.  מה כבר יכול להציק לך בחיים? "מכוניות ובחורות ורוקנ'רול. יש משהו אחר?", עונה בירד לאחר שסאתרלנד שואל אותו על מה זי.זי.טופ שרים. אצל זי. זי. טופ אין חוכמות . "טי.וי דינרס" הוא שיר על טי.וי דינרס. "רגלים" הוא שיר על רגליים. "אנחנו באותם מגפיים עם הקהל שלנו", מוסיף בירד, "אנחנו רק מנסים להיכנס עם הבחורה למכונית ואנחנו רוצים גם שיתחילו איתנו". לבילי ודאסטי הזקנים יותר יש, לדברי סאתרלנד, תחת ענקי, שאותו הם מפנים מדי פעם לקהל בתנועות של דוב חינני. אתה לא יכול שלא לחייך כשאתה רואה את זה.

חוץ מזה מבחינה מוסיקאלית זי.זי.טופ לא הולכים לשום מקום, חוץ מלאחור. "אנחנו פשוט חושבים על הסדרות של התקליטים שלנו,זה הכל", מסביר בילי. "הסדרה הספרדית למשל. שמות כמו 'טרס האמברס' ו'אל לוקו'. ועכשיו אנחנו בתקופת ה'אר'. עכשיו זה 'ריסייקלר', ולאלבום הבא נקרא 'האברדאשר'. בסיבוב הבא נתלבש בצורה פרועה ונשנה הרבה פעמים את התלבושות במהלך הסיבוב, משהו כמו מדונה".
"אתה מתכוון 'מדונר'", אומר פראנק והשלושה שוב נופלים מצחוק. אחר-כך סאתרלנד מנסה לשאול אותם על דברים שקורים עכשיו בעולם המוסיקה, סימפולים לדוגמה, אבל זי.זי.טופ לא חושבים על דברים כאלה. אז סאתרלנד שואל אותם על הזקנים. "היום בהופעה בטח תראה המון אנשים עם זקנים ארוכים. אלה סתם זקנים מזויפים", מזהיר בילי. "למה שלא תמצאו לעצמכם עבודה נורמאלית?" מתייאש סאתרלנד בסוף. "לפעמים אנשים שואלים אותנו, מה היינו עושים אם לא היינו מוסיקאים", משיב דאסטי, "ואין לנו מושג. אני לא יכול לחשוב על זה. אני לא יכול לדמיין את זה. זה היה כל מה שעשיתי מגיל שמונה. לפני זה הייתי... בן שבע, הא הא הא...".

09/08/1991

חזרה לדף הבית