הכל ספונג'ה

הפט-שופ-בויז, "היילייטס"; אי.אם.איי,
יבוא (בית התקליט)

אף פעם לא הצלחתי לסבול את הפט-שופ-בויז.קולו של ניל טנאנט מזכיר לי קול של שכנה קדומה אחת, שתמיד היתה עסוקה בניקיון הבית, ובאופן כללי המוסיקה שלהם מזכירה לי ספונג'ה. ספונג'ה זה דבר שדיכא אותי מאז ומתמיד, ולכן הפט-שופ-בויז מדכאים אותי נורא. חוץ מזה אני מאמין בדיכאון שנשמע כמו דיכאון, ולא כמו מסיבת דיסקו במיקלט של שמואל (שם בדוי). עם הדיכאון הקצבי של דפש-מוד למשל, אני עוד איכשהו מסתדר, אבל הפט-שופ-בויז פשוט קשים מדי בשבילי.

את קלטת הוידאו של מסע ההופעות שלהם לקחתי בתקווה לצאת מגישתי הקשישה, ולאמץ גישה רעננה ופתוחה יותר, מה גם שבפיהם של אלה שצפו בקלטת היו רק שבחים. חברי הצמד יצאו למסע הופעות אחד בשנה שעברה, כשהכוונה הייתה ליצור מופע מולטימדיה ענק, עם כל התלבושות ופעלולי התאורה והסרטים והרקדנים וזמרי הרקע הדרושים לעניין. במהלך הצפייה בקלטת הקצרה (33 דקות) הבנתי שאני והפט-שופ-בויז כבר לא נסתדר לעולם. אני לא אוהב תלבושות נוצצות, לא אוהב מעילי פרווה, לא אוהב רקדנים. אני שונא את המסורת הדוגלת בזמרות- רקע שחורות (מעניין אם יש מוסד כזה מלא בזמרות רקע שחורות להשכרה), ושירים על כסף גורמים לי להרהר במצבו העגום של אוברדראפט שלי. ניל טנאנט מוצא חן בעיני, בעיקר בשל העצבות לאין-קץ הנשקפת מעיניו (חוץ מזה, הוא גם יותר זקן ממני), אבל המוסיקה, לדעתי הצנועה, היא על הפנים.

טנאנט לא מרבה לזוז. בשמונת הקטעים המופיעים ה"היילייטס" הוא עומד מול המיקרופון בתלבושות שונות ונראה כמו מישהו שאכל המון מלפפונים חמוצים, ועכשיו הוא רוצה להקיא אותם על הקהל. הקלטת ערוכה כך שהסרטים המופיעים על המסך שמאחור ממלאים לעיתים קרובות את מסך הטלוויזיה. כך אפשר לרוות נחת ממלחמות שוורים, כשלשם שינוי, השוורים הם אלו שמכסחים את הטוריאדורים (בקטע "דומינו דאנסינג") , וגם לנהל מסע אפלולי בנתיבי הטיוב הלונדוני ("קינגס קרוס") ובסך-הכל, לא מתים מספונג'ה של חצי שעה.

17/04/1991

חזרה לדף הבית