לטס דו דה טיים - וארפ אגן

אחרי שנים של הקרנות פולחניות של "מופע הקולנוע של רוקי" בבית אגרון, פתאום גם הסינמטק בעסק: שתי הקרנות, בשישי ובשבת בבוקר (שבת בבוקר?). יורם בר היה שם, נרטב בקטעים הנכונים, ספג מטחי אורז, כמעט נשרף, וכמעט לקה בהרעלת נעורים

בן ארבע-עשרה הייתי, הימים היו ימי קיץ, לפורטיס היו יותר שערות, ברדיו ניגנו את "טאץ' טו מאץ'" של איי.סי.די.סי ו "מאז שהלכת" של ריינבו, ולבנייני האומה הגיע אחרי שנים של חוסר ודאות, עותק של "רוקי הורור פיקצ'ר שואו". "מופע האימים של רוקי", קראו לזה בהתחלה, ואחר-כך סתם "מופע הקולנוע של רוקי". אני חושב שהיו גם אנשים עם זיכרון טוב במיוחד, שקראו לזה " מופע הקולנוע האימתני של רוקי".

האמריקנופילים הצעירים ידעו מה לעשות עם הסרט הזה, והם העבירו את מורשתם הגאה לילדים התוהים שמילאו ערב אחרי ערב את אולם בנייני-האומה. הילדים דווקא למדו מהר, כי כמעט כל אחד יכול לזרוק אורז, להשפריץ מים, לשים עיתון על הראש ולהדליק נרות. צעקות הביניים לעומת זאת, דרשו מעט ידע באנגלית מדוברת, אבל היו אנשים יצירתיים, שהעובדה הזו לא הפריעה להם (איתמר צרפתי, למשל, שטבע את הפתגם בן האלמוות "גשר סקופידליוס לא ייסוב לאחור", אחרי שניסה לשחזר את השיר בו מופיעה השורה "חרב דמוקליס תלויה מעל ראשי"). שמות הדמויות המרכזיות בסרט עוברתו על-ידי אותן נשמות יצירתיות, כדי למנוע בלבולים. המשרת הזומבי ריף-רף זכה להיקרא ששון, והמשרתת האלוהית מאג'נטה ענתה לשם מזל.

היום ששון ומזל כבר לא קיימים. בהקרנות של "רוקי הורור" בסוף השבוע בסינמטק לא הוזכרו שמותיהם אפילו פעם אחת. דור המחשבים הצעיר יודע אנגלית, ואין לו צורך באלתורים. במונית לסינמטק, שישי בלילה, על כביש המוזיאון, ראיתי שורת אורות עפים בשמים. הנהג היה שקוע בכביש ובעצמו, ולא רציתי להטריד אותו בבעיות שמימיות. יום אחר-כך התברר לי שראיתי עב"ם. יש אלוהים.

קצת אחרי העב"ם עצר את המונית ילד מבולבל אחד, ששאל את הנהג אם הסרט התחיל כבר ורצה להגיע לבית-אגרון. אחרי דקה הוא נזכר שהוא בעצם צריך לסינמטק. זה הגיוני, כי "רוקי הורור" מוצג בעיקר בבית- אגרון. חוץ מזה, לילדים מותר להיות קצת מבולבלים. רוח הסלחנות המשיכה לשרות עלי גם אחרי שחדרתי לסינמטק ומצאתי את עצמי (שוב) במצב במביך, שבו אני יכול להיות סבא של כל הנוכחים.

היה מפוצץ. המון תיכוניסטים פריקים מבתים טובים וריח של סבונים ודיאורדורנטים. היו גם כמה זקנים שעברו את העשרים, אבל הם בטח באו לשמור על החברות הצעירות שלהם או משהו. כלומר, הפריקים של רוקי בארץ מתחלפים. זה לא כמו בניו-יורק, שם אפשר למצוא אנשים שהולכים לסרט הזה כל שבוע כבר במשך חמש-עשרה השנים האחרונות.

הבנים והבנות נחלקו לחבורות, לפי מידת המעורבות שלהם במה שקורה על המסך. אלה שאוהבים לצעוק ולזרוק מים ישבו בגוש האחורי (משם יותר קל להגיע לברזי השירותים ולמלא שקיות לקראת שעת האפס). הנייטראלים יותר ישבו בגוש האמצעי; המקצוענים ישבו בגוש הקדמי ומשני צידי הבמה. האורז הגיע, כצפוי, חמש דקות אחרי הפתיחה, בחתונתה של בטי מונרו. אלה שהעיפו אותו קצת שכחו להפסיק והמשיכו עם הענין הרבה אחרי סיום סצינת החתונה, אולי בתור מחווה יפה לסינים, שעכשיו הם ואנחנו כמו בוני וקלייד.

מבאסת מאוד הייתה העובדה שחוץ מבקטעים בודדים, לא היה שום תיאום בין הצועקים בגושים השונים, ולכן לעיתים קרובות נוצר בליל של צעקות מכיוונים שונים, שגרם לקשישים כמוני לחזור לימי מיגדל בבל האפוקליפטיים. לפי מה שניתן היה להבין, לא חלו הרבה שינויים במבנה הכללי של צעקות הביניים. מספר העלילה המלומד עדיין זוכה לצעקות "איפה הצוואר שלך?" ו"בורינג"; בראד הוא "אסהול"; הרגליים של ג'אנט וייס הן "צ'יקן לגס" וכו' וכו'.

בגוש המקצועני ישבה ילדה אחת שצעקה משפטים נורא ארוכים ומתוחכמים ושבטח יש לה עבר אמריקאי. היא וחבריה המקצוענים עלו לבמה, תפסו את הזר, רקדו את הטיים- וארפ, צבטו את הציצים של ג'אנט, פיזרו את העשן, סובבו את העולם ועשו את כל מה שצריך לעשות, עם טעויות קלות בטיימינג (שזה בעצם הדבר הכי חשוב בכל העניין). הילדה הזאת מקודם גם לבשה בגדים סקסיים מתחת לבגדים הרגילים שלה, ובקטע שבו פראנק פורטר מתפשט היא התפשטה גם כן. בקטע שבו אדי מנגן על סקסופון עלה ילד עם סקסופון וניגן יחד עם אדי. המקצוענים זכו לעידודם הנמרץ של חבריהם בגושים האחרים, וביצועים מוצלחים במיוחד גררו מחיאות כפיים סוערות.

מצב העיתונות בארץ לא מזהיר, אם לשפוט על-פי הקטע שבו אמורים הצופים לשים עיתונים על הראש כדי להתגונן מהמים. כמעט לא נראו עיתונים באולם. החוליגאנים הצעירים העדיפו למשוך את מעיליהם מעל הראש ולרמות את השיטה באופן בוטה. אחרי העיתונים הגיע הקטע של הנרות המלווים את השיר "יש אור". האולם נמלא בידיים מורמות עם נרות דולקים, אבל אז הופסקה לפתע ההקרנה, ואיש אחד עלה לבמה וביקש להפסיק את ההשתוללות ולכבות מיד את הנרות. בסינמטק לא רצו להסתכן בכך שכל המעריצים של רוקי יהפכו לרוסטביף. אז במקום נרות הודלקו כמה מציתים, וזהו.

אחרי ההקרנה נראתה רצפת אולם הסינמטק כמו רחוב יפו אחרי יום העצמאות. המנקים של הסינמטק טענו בתוקף שרצפת האולם נראית כמו מג'דרה. הילדה המקצוענית התלבשה, וכשנתבקשה להזדהות סירבה בתוקף. היא הסכימה לגלות שהיא בת 16 ולומדת בכיתה י"א בתיכון הניסויי.

מה פתאום רוקי שוב נהיה פופולארי?
הוא אף פעם לא הפסיק להיות פופולארי. יש הקרנות כבר שנים בבית-אגרון, ובאים המון אנשים.
כמה פעמים ראית את הסרט?
16 או 17. הפעם הראשונה היתה כשלמדתי בכיתה ה'.
את לבד או עם חבורה?
היתה חבורה גדולה, אבל הם פרשו לפני שלוש הצגות. עכשיו אני כאן עם שני חברים, שניהם בכיתה ט'.
נשמע עצוב.
זה באמת היה עצוב הפעם יותר מתמיד. בדרך-כלל מה שעצוב בהקרנות הרגילות בבית- אגרון זה שאסור לזרוק פחיות, וכאן אפילו לא הרשו להדליק נרות, שזה מעציב מאוד.
תבואו גם להקרנה של מחר?
השתגעת? ב-11 בבוקר?

המקצוענית לקחה את שני חבריה והלכה איתם לחפש את החבר הנוסף, שבא כדי לראות את רוקי בפעם הראשונה בחייו ונמלט על נפשו מיד אחר-כך. לאולם העמוס בכל טוב נכנס אילן, האיש שהפסיק את ההקרנה. הוא הביט סביבו בעגמומיות מסוימת.
ציפית לדבר כזה?
כן, הבנתי שמשהו כזה יקרה, אבל את העניין של הנרות לא יכולתי להרשות בשום אופן. זה יותר מידי מסוכן.
המנקים יצטרכו לעבוד קשה.
אנחנו נשאיר את האולם ככה עד אחרי ההקרנה של מחר בבוקר. אחר-כך כבר ינקו את הכל בבת-אחת.
ראית כבר את הסרט?
לא, וגם היום לא ראיתי אותו.

יצאנו מהסינמטק, והצלם אמר שהוא ציפה לסרט הרבה יותר קיצוני. אני חשבתי שכדאי לי למצוא איזה סרט פולחן חדש ולצפות בו כל לילה במשך עשר השנים הבאות לפחות. "היידי בת ההרים" יתאים לי. יש שם עיזים ולחם כפרי עם גבינה טרייה. להתראות בשוויץ.

31/01/1992

חזרה לדף הבית