לו רק הייתי דינוזאור (אפילו קטן)

מרגו ווסט, כוכבת אירוע-מוחי, מסתמנת כדמות מעניינת על הבמות המקומיות.
יורם בר דיבר איתה על דינוזאורים, עכבישים, זבובים, טרנטולות וגם עשים

בהופעה של אירוע-מוחי, שנערכה ביום שישי בתיאטרון הבמה, זכה הקהל לחזות בחוטיני של הסולנית מרגו ווסט, לייב און סטייג'. זה קרה במהלך ביצוע השיר "לוחמים אמיצים", וכיוון שמרגו היא קצת ביישנית (אם כי בהחלט יש לה את הקריזות שלה), משחזר את האירוע המסעיר דני מניקר, שהוא חברה לחיים זה שנה וחצי (ואחד מבעלי קובאלט): "השיר הזה יורד על כל הקטע הצבאי, ויש בו את השורה 'צנחנים שזופים עם כומתה בכותפת/ איך שהם באים החברה מתכופפת'. בקטע הזה מרגו מתכופפת כחלק מהמשחק ומפנה לקהל את התחת. זה קטע אילוסטרטיבי לחלוטין, שעבר בכל ההופעות. העניין הוא שבהופעות האחרות היא היתה לבושה בטייטס או משהו כזה, וביום שישי היא לבשה סליפ קטן עם חוט. הקהל נותר פעור פה".

בפתיחת ההופעה שעטה מרגו אל הבמה כשהיא רכובה על מטאטא, שאותו איתרה במקרה בפינה נידחת כלשהי, שנייה אחת לפני העלייה על הבמה. את הקטע הראשון היא בילתה בטאטוא יסודי של הבמה. אבל מרגו, כאמור, היא בחורה עדינה וקצת ביישנית, שלא ניזונה מהפרובוקאציות שיוצא לה לעשות מפעם לפעם. הראיון עימה נערך בדירה שלה ושל מניקר בנחלאות. מרגו מדברת בקול רך ושקט, והקסם גולש ממנה בטונות. חוץ מזה היא אוהבת דינוזאורים מפלאסטיק, ויש לה נבל שחסר לו מיתר וחתולה שקוראים לה טקסי.

מתברר שאת הקריירה שלה פתחה מרגו במישיגן, ארה"ב. היא עלתה עם אמה לארץ ב-1974. "זה היה כשהייתי בת 11, ואמא שלי די גררה אותי לכאן, אחרי שהיא ואבא שלי התגרשו. השנים הראשונות כאן מבחינתי היו אוטיסטיות לחלוטין. מהרגע שהגעתי לארץ לא היה לי שום מושג למה אני כאן. לקח לי לפחות שבע שנים להרגיש שאני נמצאת כאן מתוך בחירה. למדתי באקדמיה למוסיקה וניגנתי על נבל קלאסי. תמיד גם אהבתי לשיר, אבל לא היו לי יומרות בעניין".

אחרי שירותה הצבאי למדה מרגו שנתיים במגמה לצורפות בבצלאל ושנה בסטודיו של ניסן נתיב, שם עסקה בעיקר באימפרוביזאציה. מאוחר יותר היא החליטה לשוב אל המקורות והתחילה לעבוד אצת בונה נבלים. "בתקופה ההיא עבדה איתי חברה טובה שלי, סיגלה, שהיא חברה של המתופף אורן פריד. היינו שרות יחד תוך כדי עבודה, ויום אחר אורן הגיע, שמע אותי ואמר לי שלהקת בחזרה-לאפס, שמבצעת מוסיקת קוולה דרום-אפריקאית, מחפשת זמרת ליווי. זה היה לי כבוד גדול לשיר פתאום עם להקה, טריפ כזה.

"שרתי איתם שישה חודשים, ובמשך הזמן יענקלה סגל ויונתן בר-גיורא, שניגנו איתי שם, התחילו ללחוץ עלי להתחיל לשיר סולו. אז הקמנו את מרגו-ונערי-הליווי והתחלנו להופיע בפאבים עם כל מיני גירסאות-כיסוי, שנטו לבלוז. הופענו בטאץ', גלסנוסט, בית-האמנים וטרמינל. זה החזיק בערך שנה, ואחרי שזה נגמר נותרתי עם הרגשה קשה, שאני בעצם מתחזה, מפני שאף פעם לא למדתי לשיר. בדיוק אז שמעתי על האודישנים ל'שיער' וניגשתי, בשביל האתגר. עברתי את השלב הראשון, עברתי את השלב השני, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך הקלחת האינטנסיבית של ההפקה. אני חושבת שכל היופי שהיה בזמן החזרות לא השתקף בתוצר המוגמר, אבל מבחינת חוויה לימודית זה היה הדבר שנתן לי את הפוש הכי חזק. היה לי שיר קצר, 'בלאק בויס', אבל עדיין זה היה משהו שנתן לי הרבה ביטחון עצמי".

"שיער" סיפק למרגו חודשיים עמוסים בנסיעות והופעות, שבתומם היא מצאה עצמה מאזינה לסקיצות הראשונות של אירוע-מוחי, שנקראו אז חיילים-אמיצים. מרגו התאהבה בחומר ומונתה מיד לסולנית הלהקה. "באירוע-מוחי אני מוציאה את הדמויות הפסיכיות, למשל ב'דורכים על עובדיה', קטע חולני שמשלב סדיזם עם מתיקות נאיבית. בכל הופעה אני מרשה לעצמי לבטא יותר ויותר את מה שאני מרגישה בקשר לטקסטים, שהם די אכזריים. כשאני שרה, יש לי תמונה פנימית של הרעיון של השיר, ואני מוציאה אותה החוצה".

מרגו אוהבת את אירוע-מוחי, אבל היא חתומה גם על חוזה עם להקת מיין-סטרים תל-אביבית שנקראת להקת-רחוב והקים אותה ליאור זרחין, אחר מהשחקנים הראשיים ב"שיער". חוץ מזה היא סיפקה קולות-רקע לאלבומם האחרון של נקמת-הטרקטור, להקה החביבה עליה מאוד. כך שעכשיו נמצאת מרגו בקונפליקט רציני. היא צריכה לבחור בין להקת-רחוב לאירוע-מוחי, משום שאי-אפשר להיות סולנית של שתי להקות כל-כך שונות זו מזו בעת ובעונה אחת, וחוץ מזה - החוזה. אז היא מבשלת, כי מרגו אוהבת לבשל.

מעבר לכל הדברים הללו, היא נתנה לי זבוב כחול במתנה, מה שמוביל אותנו היישר לזרועותיהם של הדינוזאורים. לדינוזאור הראשי קוראים רקס, והוא מקורב לפסנתר, אם כי לעתים הוא נופל לרצפה. מרגו רוכשת את הדינוזאורים בחנות מסתורית בשוק, אם כי היא טוענת שמאז שבעלי החנות קלטו שמישהו מתעניין במפלצות הפלאסטיק שלהם, הם הקטינו את הגודל והעלו את המחיר. היות שצריך להיות איזון בחיים, מזהים המוכרים האחרים בשוק את מרגו, וכשהיא באה לעשות קניות, הם נמסים ועושים לה הנחות. ואם כבר מדברים על חרקים, ראוי לציין שהטלוויזיה של דני מניקר הורגת טרנטולות ועשים ענקיים וקולטת כבלים בלי להיות מחוברת אליהם, אבל זה באמת לא קשור.

מרגו, תגידי, איזה זמרות הושפעו ממך?
אני מאוד אוהבת את קייט פירסון מהבי-52, אני אוהבת את ארתה פרנקלין, אני אוהבת את בילי הולידיי.
מרגו, תגידי, יש בילויים?
למעשה אני בנאדם שלא יוצא לעתים קרובות. מצאתי את עצמי יוצאת בעיקר למטרות עבודה, וכך הגעתי אל חיי הלילה של העיר. עד אז הייתי הבנאדם הכי תקוע בבית שקיים. בדרך-כלל אני נלחמת לפני שאנחנו צריכים לצאת, ואז, כשאני מוצאת את עצמי כבר שם, אז אני לא רוצה לחזור הביתה.
מרגו, תגידי, מה יהיה עם כל התל-אביבים האלה?
אני נדהמת מהפרובינציאליות שלהם.
מרגו, תגידי, מתי נראה אותך שוב בהופעה?
הלילה בחצות, בתיאטרון הבמה.
ומה העניינים ככה?
נו באמת.

07/08/1992

חזרה לדף הבית