סברין

אם תסתובב במרכז העיר המזרחית ותשאל את כל מי שאתה רואה אם הוא היה פעם בלהקת סברין, סביר להניח שתיתקל לפחות באחד כזה. המון אנשים נכנסו ויצאו מסברין במשך 13שנות קיומה, אבל הגרעין היה ונשאר נגן העוד והמלחין סעיד מוראד והסולנית קמיליה ג'ובראן. החילופים הרבים בקרב הלהקה הם אחת הסיבות שבשלן הוציאה סברין לאור שתי קסטות בלבד. ויש עוד סיבות, מהאינתיפאדה ועד לחילוקי דעות על רקע מוסיקאלי (ויש הרבה כאלה, בהתחשב בעובדה שהקו המוסיקאלי של סברין הוא ייחודי בעולם המוסיקה הערבית).

הראיון עם חמשת חברי סברין התקיים במיקדש הפרטי שלהם, שמכיל את כל הציוד הדרוש ללהקה עובדת וממוקם במזרח העיר. יש שם אולפן הקלטות של 24 ערוצים, כלי-נגינה מכל הסוגים, חדר חזרות מרווח, ספריית קסטות של מוסיקה ערבית ומשרד קטן, שאת קירותיו מכסות תמונות המספרות את ההיסטוריה רצופת התלאות של הלהקה.

כרגע סברין היא הלהקה החשובה ביותר בשטחים, ולטענת רבים, בעולם הערבי בכלל. לאחרונה שבה הלהקה ממסע הופעות בתוניס ובאיטליה וכרגע מתדפקים על דלתה אמרגנים מכל העולם, ובעיקר מיפן, שם התלהבו מסברין עד כדי כך שהוציאו להם דיסק. בתוניס הופיעה הלהקה בפסטיבל קרתגו, שנערך שם כל שנה באמפיתיאטרון ענק, המזכיר את הקולוסיאום ברומא.

עבור חאלד ג'ובראן, נגן הבוזוק (כלי דמוי סיטאר פרסי) של סברין ואחיה של קמיליה הסולנית, האירוע הגדול ביותר בסיבוב ההופעות הזה התרחש דווקא בנמל-התעופה של רומא, לשם הגיעה הלהקה מתוניס. "ישבנו שם וחיכינו עד שכל הפרוצדורות ייגמרו, ופתאום ראיתי את מוניר בשיר, שהוא גדול נגני העוד בעולם, עומד כמה מטרים מאיתנו ונראה נבוך ועצבני. אחרי היסוסים ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. הסתבר שהוא מכיר את סברין, והסתבר גם שהוא בדיוק פיספס את הטיסה שלו לספרד". למרות שג'ובראן בולע בקושי את העובדה שבשיר מכוון במודע את המוסיקה שלו לאוזניים מערביות, הוא מדבר עליו בהרבה כבוד: "טכנית, הוא תקדים. הוא שם דגש על טכניקה ועושה משהו שונה לגמרי, דומה למוסיקה העיראקית, שספגה השפעות פרסיות וכורדיות שהובילו אותה בכיוון שונה משאר המוסיקה הערבית".

על הפגישה ההיסטורית עם מוניר בשיר מספר לי חאלד ג'ובאן במסגרת שיחת הקדמה לראיון עם סברין. ג'ובראן הצטרף ללהקה לפני כארבעה חודשים, והוא מספק חומר רקע כללי על המוסיקה הערבית, שמבהיר את מהותה וחשיבותה של סברין: "ב-15 השנים האחרונות, מאז שמתה אום-כלתום, התחיל לבלוט האבסורד במוסיקה הערבית. מה שנשאר אחריה היה מאוד חלש. עידן הנפילים נגמר. הלהקות שיש היום במצרים מורכבות ממישהו שמחזיק עוּד בשביל התיירים, מישהו שמנגן על סינתיסייזר בצורה הכי מגעילה שאפשר, מתופף שיודע בדיוק שלושה מקצבים, זמר שנראה כמו קופי של עוד עשרים זמרים מאותה עיר, ושני גיטריסטים. השירים קליטים וקצרים ובכל אחד יש אקורד וחצי. בקיצור, מוסיקה מפלאסטיק, דיסקו שעובד על איזה סולם דלוח. מדובר בלהיטים של עונה אחת, תעשייה דורסנית של קסטה בשני ש"ח.
"מכאיב לי לראות את האנשים האלה, שלא יודעים מה הם עושים. לדור המבוגר אין מה לשמוע, חוץ מדברים ישנים כמו עבד-אלווהאב ופיירוז, ואלה דברים שלא מדברים אל הדור הצעיר. ילד עם מחשב בחדר לא יכול לשמוע שיר באורך ארבעים דקות של אום-כלתום. זה לא מתאים. אז אפשר לומר שהמצב בעולם הערבי הוא על הפנים. המוסיקה הגיעה למבוי סתום ולא יודעים מה לעשות עם המסורת בעידן המודרני. התפקיד של מצרים הסתיים, אבל היא מכתיבה את הטון מבחינת השפע. יש המון סרטים, סדרות ומוסיקת זבל ממצרים. גם בלבנון התמונה דומה. לפני המלחמה היתה שם מוסיקה טובה, אבל היום כשקם שם זמר, הוא מחקה את מה שקורה במצרים. יש אמנם כמה זמרים במצרים וסוריה שעדיין לא נסחפו לגמרי עם הפופ הערבי, אבל אין להם שפה ייחודית משלהם. הם עושים שירים כאלה, שעוברים לי ליד האוזן - לא מריח, לא מסריח. וזה מה שנחשב היום למוסיקה הרצינית".
ואיך סברין משתחלת לסיפור העגום הזה?
סברין הרגישו שיש חלל ריק והבינו שצריך לעשות משהו שידבר לאנשים שחיים סביבם. הם התחילו דווקא עם אורגאן וגיטארות, עברו בהדרגה לכלים מזרחיים ולאט-לאט התחילו להבשיל. הם החליפו המון נגנים, עברו המון משברים, אבל פתאום אתה שומע משהו רענן, חדש וטוב. יש להם רגליים במסורת הערבית, אבל הם זורמים, לא מאובנים. הם עושים פיוז'ן בין מוסיקה ערבית לרוק, פופ, ג'אז ומוסיקה דרום-אמריקאית. והפיוז'ן הזה, שראיתי הרבה אמנים דגולים נופלים בו, עובד אצלם טוב, גם בגלל היכולת והסבלנות שלהם לעבוד על קסטה אחת שש שנים. המלים שלהם זה לא רומאנטיקה ולא סיסמאות פוליטיות. טקסטים מעודנים ומתוחכמים, פלוס מלודיות וריתמוס חדשים. תמיד יש חידוש. אמנים מאוד מעריכים אותם. עבד-אלווהאב שמע קסטה שלהם לפני שמת, והשתגע.
איך הפיוז'ן הזה מתקבל אצל הקהל הערבי?
לקהל לא תמיד היה קל לעכל את המוסיקה שלהם. אבל מאז ומתמיד הם היו מאוד מפורסמים ואהובים בכל הארץ. לאחת ההופעות שלהם, שנערכה בחצר קטנה בנצרת, הגיעו 4,000 איש.
את סברין (שפירושו סבלני בערבית) הקים סעיד מוראד ב-1980, עם פליטי להקות פופ ממזרח העיר. אחרי שנתיים הגיעה קמיליה ג'ובראן מכפר רמה ללמוד באוניברסיטה בירושלים, ואחיה חאלד, שהכיר את סעיד מוראד וידע שהוא מחפש זמרת ללהקה שלו, הפגיש ביניהם. "הייתי בת 19", משחזרת קמיליה. "הגעתי לסעיד והוא הזמין אותי לחזרה של הלהקה בימק"א. הגעתי לשם ונשארתי עד היום". בימים ההם השתמשה סברין בטקסטים של משוררים מפורסמים כמו מחמוד דרוויש, אבל מאוחר יותר הם פגשו את חוסיין ברגותי, מורה באוניברסיטת ביר-זית, והתחילו לעבוד איתו על טקסטים שעוסקים בחוויות היומיום שלהם. בניגוד למקובל כותב להם ברגותי, שאותו מחשיבים סברין כחבר השישי בלהקה, טקסטים בערבית מדוברת ולא ספרותית.
למה אתם לא כותבים את הטקסטים שלכם בעצמכם, כמו להקות אחרות?
סעיד מוראד: אנחנו לא מאמינים בשיטת העבודה הזאת, כאילו כל אחד יכול לכתוב. לכל אחד יש הכישורים שלו. אחד יודע לכתוב, אחד יודע לשיר.
קמיליה: הוא כותב על דברים שאנחנו מדברים עליהם, על דברים שאנחנו רואים יחד.
עיסאם מוראד המתופף וסאמר מוסאלה הבסיסט הצטרפו לסברין לפני שלוש שנים. כמו סעיד מוראד, גם הם היו חברים בלהקות פופ/רוק במזרח העיר.
יש הרבה להקות רוק באזור העיר העתיקה?
קמיליה: בשנות השבעים היו הרבה להקות פופ ורוק. היו אקס-ויי-זד, אלכוואכב שהיו מופיעים בחתונות יהודיות ומעברתים את השם שלהם ל"הכוכבים", סילבר-סטונס, סקאי-ליין.
סעיד: כשהתחילה האינתיפאדה כל הלהקות התפרקו, כי היה אסור לקיים שמחות ולא היה להן איפה להופיע. בתור להקה שנחשבת פוליטית ומייצגת, גם אנחנו הפסקנו להופיע.
מה בדיוק נחשב פוליטי אצלכם?
סעיד: בהתחלה ניגנו בחתונות, מוסיקה לריקודים. כשהיינו מנגנים בחתונות יהודיות וחוזרים הביתה באמצע הלילה, תמיד היינו נתקלים בחיילים. ולחייל מותר לעשות לך כל מה שהוא רוצה. אז היו מעמידים אותנו מול הקיר ועושים חיפוש. דברים קטנים כאלה השפיעו עלי באופן אישי. אני לא רוצה לדבר על המצב הפוליטי הכללי, אבל הדברים הקטנים האלה גורמים לי לרצות לשנות אותו בעזרת המוסיקה. זה חלק מההרגשה הלאומית שלנו. אנחנו פלסטינים ואנחנו צריכים לבנות את התרבות והחיים שלנו.
כשקראתי את הטקסטים שלכם ציפיתי לקצת יותר אגרסיביות.
סעיד: הטקסטים שלנו לא אגרסיביים. אנחנו הושפענו מהצד הפלסטיני, מהצד הישראלי ומהצד שלנו כלהקה. באוניברסיטאות קמו להקות פלסטיניות פוליטיות, שהשתמשו בטקסטים בוטים מאוד. הם היו מנגנים שירים עממיים ובמקום המלים המקוריות מכניסים טקסטים ישירים ואגרסיביים. אנחנו רצינו להראות את הפן האנושי יותר של הדברים. בחרנו חומרים כמו השיר של מחמוד דרוויש על האסיר והמצב שלו. שירים עם משמעות יותר הומאנית.
אבל לא בא לכם לצרוח?
סעיד: יש הבדל בין כעס לאגרסיביות. אנחנו כועסים, אבל נשארים אנושיים. הגישה שלנו גרמה לנו לרצות להתרחק מהלהקות הפוליטיות האלה, למרות שהיינו מאוד פופולארים באוניברסיטאות, שהן המרכזים הפוליטיים החזקים ביותר. זה היה השלב שבו התחלנו לארגן את ההופעות שלנו באופן עצמאי, ומאוחר יותר כבר התחלנו לקבל הזמנות לסיבובי הופעות. מדובר על תהליך של הרבה שנים. סיבוב ההופעות הראשון שלנו בחו"ל היה בארה"ב, לשם הוזמנו על-ידי הקהילה הפלסטינית.
אתם מופיעים לפני קהל יהודי?
קמיליה: כשאנחנו מופיעים במערב העיר, או בחיפה, נצרת ועכו, באים יהודים. גם להופעות שלנו בארה"ב הגיעו הרבה יהודים.
סעיד: גם הסאונדמן שלנו יהודי.
בשלב מסוים ויתרתם לחלוטין על כלים חשמליים ועברתם לכלים אקוסטיים.
סעיד: זה חלק מההרגשה הלאומית שלנו. הקטע האגרסיבי היחיד שלנו היה כשהתעצבנו על הכלים החשמליים.
קמיליה: פתאום שנאנו את זה.
סעיד: בתחילת שנות השמונים הרעיון הפלסטיני הלאומי היה מאוד חזק. בימים ההם התייאשנו מכל הפתרונות. הרגשנו שהמדינות הערביות והשמאל הישראלי לא יכולים לייצג אותנו. הרעיון היה להשתמש בכלים הלאומיים שלנו ולזרוק את הכלים המערביים. השתמשנו בכלים קלאסיים, ובעזרת כלי-ההקשה ניסינו ליצור שפה שונה.
במשך התהליך היו מוסיקאים שהשפיעו עליכם?
סעיד: מרסל חליפה הלבנוני, זמר פוליטי ששר בליווי עוד בלבד, ואחמד קעבור, גם הוא לבנוני. היה אפשר להשיג קסטות שלהם בחנויות בעיר העתיקה, אבל באיכות גרועה. המוסיקאים האלה דיברו על קונפליקט של אותה תקופה. מוסיקאלית, השפיע עלינו גם זיאד רחבאני, בנה של פיירוז.

לפני כמה שנים החליטו חברי סברין לנטוש את עיסוקיהם הצדדיים ולהתחיל לעסוק במוסיקה נטו. הלהקה, שנתמכת על-ידי קרן פורד ויוניצף, הקימה מרכז ללימוד מוסיקה בעיר העתיקה והעתיקה אותו מאוחר יותר למקום מושבה הנוכחי. כשהם לא מלמדים, עובדים סברין באולפן שלהם על הקלטת הדיסק החדש. קשה להיות בלהקה שמנסה לעשות משהו שונה וחדשני וקשה גם להקשיב ללהקה כזו. עובר זמן עד שהאוזן מסתגלת למקצבים המיוחדים של סברין ולמעברים הסגנוניים המופיעים בקטעים שלהם. הרגעים היפים שחוויתי במהלך ההאזנה לשתי הקסטות שלהם הופיעו בקטעי הנשמה הבלוזיים, האטיים והכואבים, המתאפיינים בשירה מיוחדת ומלאת כוח של קמיליה ג'ובראן המצוינת.
איך אתם מסתדרים ביניכם?
סעיד: למעלה מעשרים אנשים עברו בסברין, מה שמצביע על הרבה מתחים ובעיות במהלך הדרך. אם אתה סוקר את החיים של סברין, תגלה שהם מלאים ריבים ומתחים, שנובעים מהעבודה האינטנסיבית יחד ומהניסיון ליצור שפה מוסיקאלית חדשה.
קמיליה: צריך הרבה מאוד סבלנות.
אתם חיים בנפרד או בקומונה?
קמיליה: אנחנו חיים בנפרד ולכל אחד יש החיים שלו. אנחנו נפגשים כאן כל יום ועובדים.
סעיד: עברנו את כל השלבים האפשריים. ניסינו בעבר לחיות יחד, אבל זה היה קשה מאוד. כל הזמן יש לנו הוויכוח הזה - איך להיות בלהקה, להיות יצירתי, לתת הכל למוסיקה ובאותו זמן לנהל את החיים הפרטיים שלך. זה קשה.
ספרו קצת על הקהל שלכם.
סעיד: בארץ אנחנו פונים בעיקר לאוכלוסייה הפלסטינית, אבל בעולם אוהבים אותנו גם לא פלסטינים, בתוניס, למשל, או בשווייץ, לשם לא הוזמנו על-ידי פלסטינים אלא על-ידי השווייצרים עצמם. ביפן אוהבים אותנו מאוד, אם כי אנחנו לא ממש מסתדרים עם סושי. במצרים, שם הופענו גם, כולם מכירים אותנו, אבל קונים מעט מאוד קסטות שלנו. פשוט, כולם שם מקליטים אחד מהשני.
המוסיקה שלכם קשה לעיכול בהאזנות הראשונות ודי בלתי ניתנת להגדרה. איך הקהל מסתדר איתה?
סעיד: לקהל הערבי קשה לעכל את המוסיקה שלנו בדיוק באותה מידה שקשה לך לעכל אותה. זו מוסיקה פלסטינית משום שאנחנו פלסטינים, אבל זה רחוק מאוד מהמוסיקה הפלסטינית המסורתית. אנחנו שואבים חומרים ממוסיקת העם שלנו, כמו שאנחנו שואבים ממוסיקה מצרית ומוסיקת ג'אז ובלוז. במהלך השנים הרבה אנשים למדו לאהוב ולקבל אותנו, בלי צורך לקטלג את מה שאנחנו עושים.
קמיליה: אנשים מאוד כועסים עלינו בתקופה הזו, כי כבר המון זמן לא הוצאנו חומר חדש ואנחנו לא מופיעים הרבה.
יש מכתבי מעריצים נרגשים?
קמיליה: יש. אנשים שואלים איפה אנחנו, אם שכחנו מהם, למה אנחנו מופיעים בחו"ל כל-כך הרבה ומופיעים בארץ כל-כך מעט. יש הרבה אנשים שמכורים למוסיקה שלנו. אם אנחנו מארגנים ממש עכשיו הופעה, יגיעו לפחות 600 איש.
סעיד: הרבה אנשים חושבים שהתפרקנו, כי מאז שהוצאנו את הקסטה האחרונה עברו כבר שש שנים.
למה זה לוקח לכם כל-כך הרבה זמן?
סעיד: קודם כל, אנחנו עושים הכל בעצמנו, כולל יחסי-הציבור. חוץ מזה, הכיבוש של 67' ניתק את הקשר בין הפלסטינים כאן לבין יתר העולם הערבי. הקשר היחיד הוא דרך הטלוויזיה הירדנית. אנחנו לא יכולים להביא משם ספרי מוסיקה או ללמוד שם, כי אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. זה כמו להיות בכלוב. כשנסענו למצרים בפעם הראשונה הרגשנו כאילו אנחנו יוצאים מהכלוב והכל פתוח בפנינו.
לא חשבתם אף פעם לעזוב?
סעיד: לאן נלך? כאן המרכז שלנו. אנחנו לא רוצים להתחיל לנדוד כמו אש"ף. כל אדם צריך בית. חוץ מזה, יש גם עניין הגיל. אנחנו כבר בני שלושים. יש גם הפחד שלא ייתנו לך לחזור לארץ. אם אתה לא חוזר לארץ תוך שנה, אתה מאבד את האזרחות שלך.
ונעבור לשאלת מיליון הדולאר. מה חושבים סברין על הסכם השלום?
סעיד: התחלנו לשיר שירים פוליטיים בשנות השמונים. בשירים שלנו דיברנו על שלום, עוד הרבה לפני האינתיפאדה. כל מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים בשביל השלום. ואם השלום הזה יוציא אותנו מהכלוב, נקבל אותו בברכה.
קמיליה: חייבים לקחת את הצ'אנס הזה, כי אחרת שום דבר לא יזוז כאן. אנחנו פשוט נמות וניעלם. אני לא יודעת איך זה ייראה. יש לי הרבה פחד, אבל המצב ההפוך מפחיד אותי יותר.
חוץ מלהוציא דיסק חדש, מה התוכניות שלכם?
סעיד: יש לנו מצד אחד תוכניות לגבי הלהקה ומצד שני תוכניות לגבי האזור כולו. עם הלהקה יש לנו תוכניות לקונצרטים וסיבובי הופעות, ובקשר למגזר הפלסטיני, אנחנו רוצים להתחיל לעשות דברים שראינו במקומות אחרים. בתוניס ראינו שהם עושים המון פסטיבלים ומזמינים להקות ומוסיקאים מכל העולם. כאן יש הרבה מקומות שמתאימים לזה, כמו סבאסטיה, בית-לחם, עכו ומקומות עתיקים ויפים נוספים, שמתאימים לפסטיבלים. אז חשבנו לעשות דבר כזה עם מוסיקאים מקומיים. גם בעיר העתיקה יש מקומות שאפשר לעשות בהם הרבה דברים. זה החזון שלנו.
הופעתם פעם לצד להקות יהודיות?
סעיד: בפסטיבל באיטליה הופענו עם להקת בוסתן ואחינועם ניני.
איך היה?
סעיד: הפסטיבל היה מאוד נחמד.

יא חלאלי / חוסיין ברגותי

זוהי עיר עמוקה כבאר
אפשר לשוטט בפנים, אבל לאן זה מוביל?
ויש מקורים,
מקורי הלילה שניים הם
הם מעוורים את העיניים, ויש גורל
גורל ושתי ארצות זרות
שתי ארצות זרות ואני פחדתי

הרחובות עלולים להיות מוצפים
ואנשים יטבעו
יא חלאלי, יא מאלי...!

ללילה של בעל-בק יש שתי דלתות
אחת נפתחת עם שחר, ו
אחת מובילה אל שתי עיניים
עין אחת רואה אהבה, ו
אחת רואה שתי דלתות
אחת מובילה לשיכחה, ו
אחת מובילה לשני בתי-כלא, יש בהם
תאים ואדם חופשי ושומרים
יא חלאלי, יא מאלי...

ראינו את בעל-בק, כמו ראי
ראינו את בעל-בק, כמו ראי
ראי שבור בתוך אגדה
אגדה שאבד עליה הכלח הפכה לזיכרון
זיכרון שאבד עליו הכלח הפך לאור
עכשיו להבה, עכשיו מהפכה
ויער נשרף והפך ירוק
ואמא סאברה אמרה פעם:
"רבבות על גבי רבבות האנשים מתקוממים..."
יא חלאלי, יא מאלי...

05/11/1993

חזרה לדף הבית