בקצב הדיכאון
D.X.M. צוותא תל-אביב, 20.10
בראשית, כלומר לפני שנים ספורות, היתה קאלוויס-דאנטור, שהרעישה במוסיקה תעשייתית פרימיטיבית וקנתה את לבי בזכות קטעים נפלאים כמו "זיגמונד פרויד" ו"קודיסאל". מאוחר יותר הפכה קאלוויס-דאנטור ל-D.X.M ובשלב זה הפכתי לגרופי של הלהקה, שעוררה את זעם ההמון לאחר ששחטה תרנגולת על במת הפינגווין. זה לא העוף המת שהדליק אותי, אלא המוסיקה הדיאקסאמית, שהובילה אותי למחוזות, שעד אז לא הצלחתי להגיע אליהם.
מוסיקת החושך המסויטת של D.X.M עוררה לא מעט גיחוכים בקרב מביני דבר, שטענו שלא מדובר ביותר מחבורת ילדי שמנת שמנסה לחקות את הוירג'ין-פרונס. אבל אני, המעריץ, המשכתי לעקוב אחריהם ולצפות להזדמנות לראות אותם מחדש על הבמה.
זה קרה בצוותא תל-אביב, ביום חמישי של השבוע שעבר. D.X.M - יריב אלטר הסולן והגיטריסט, רונן הופמן הקלידן, אייל דורון הבסיסט וקרני פוסטל הצ'לנית והזמרת, שהצטרפה ללהקה לקראת הוצאת הקלטת "Sad" מוקדם יותר השנה - עלו מתוגברים בשלושה נגנים אורחים: טל עמירן המתופף, אורי קפלן הסקסופוניסט וארז גביש הגיטריסט, ופתחו את הקונצרט ב"מיידאנק", קטע מן הקלטת שלהם "Faceless" משנת 1986 . זה היה הקטע היחיד מן הישנים שנותר כמעט כשהיה. בקטעים האחרים, ישנים כחדשים, הפכו התופים, הסקסופון והגיטארות, יצורים חורגים במוסיקת הקלידים הממוחשבת של הלהקה, את הדיכאון של D.X.M לרועש וקצבי יותר, מבלי לגרוע מאום ממורכבות הקטעים או מן הגוון האנטי-רוקי שלהם.
יריב אלטר, הסולן, עמד לרוב ללא נוע, כל כולו אומר ייאוש; רונן הופמן, הקלידן, שגם שר לפעמים, נע כאחוז תזזית; וקרני פוסטל, בשמלה שחורה ועם צ'לו כבד, סיפקה את המימד הקלאסי. הצבע השולט, בהתאם למסורת, היה שחור. רוב הקטעים שנוגנו בהופעה היו מתוך "SAD", ונוגנו גם כמה קטעים מהקלטת הקצרה החדשה של D.X.M, "The Down". צמרמורות הופיעו ב"נחשים" הלחשני ובקטעי הדואט המלאים של אלטר-פוסטל. החוויה, על השקופיות והסרטים שוהקרנו ברקע, היתה מושלמת.
28/10/1988