אחינו המדוכאים

האזעקה, "כוח" "THE ALARM, "STRENGTH
סי.בי.אס

האזעקה, להקה בריטית שחוזרת על דברים שנעשו מזמן על-ידי להקות אחרות, עושה ב"כוח" רוק בסיסי כבד ומסחרי, אך מצליחה לשמור על ייחוד, בעיקר בזכות הגיטריסט דייוויד שארפ, שמפגין נגינה איכותית וחזקה ומצליח להזכיר לפעמים את הסאונד המיוחד של אר.אי.אם, ובכך משאיר מאחור את הסאונד של הכאסח האנגלי המסחרי העכשווי.

האזעקה, ארבעה צעירים זועמים ונאיביים, עושים שימוש מוגבר במלות הקסם אומץ, תקווה, אהבה. הטקסטים הנדושים ("אבי אמר לי, הפסק להילחם בשיטה, כי השיטה לא תישבר. גזור את שערך, ילד, ולמד מטעויותי") מעלים לפעמים חיוך, אבל לא של בוז, משום שהסולן מייק פיטרס נשמע אמין, צועק ולא מתעייף. קטעי סולו מפוחית תמימים ונוסטאלגיים מסייעים בעדו.

הזמר האמריקאי טום פטי ולהקתו, שוברי-הלבבות, לא מסמפטים מן הסתם את להקת האזעקה. האזעקה יותר ממזכירים את טום פטי הוותיק, וכמוהו, הם פונים אל אנשי המעמד הנמוך, האנשים שעוסקים בעבודות שחורות, כמו בקטע "Deeside", שבו שר פיטרס על אבטלה בעיר תעשייתית אנגלית אפורה ועל העולם האכזר, "שבועט באדם כאשר הוא בתחתית". פיטרס אמנם לא מצליח להפיק מקולו את הצליל הצרוד-דק-צועק-מיילל של טום פטי ואת הזיעה, זיעתו של האדם העובד שנסוכה על הרוק של פטי, אבל הוא מצליח להישמע עוצמתי לא פחות בכמה מן הקטעים באלבום, ובעיקר בקטע הטוב ביותר, "היום שבו עזבו העורבים את המיגדל", קטע אטי עם צדדים שקטים ואקוסטיים יותר, פזמון כבד, קצבי וחזק, עם שירה מלאת כמיהה אמיתית, האוצרת בתוכה כוח רב, מסוג הכוח של להקות הכאסח של שנות השישים. בקטע האחרון באלבום, "לכי תמיד לצדי", קטע שקט מאוד ושונה מן המזג הסוער של האלבום, אפשר לשמוע את רופרט בלאק מהפריטנדרס, המנגן בפסנתר נוגה. אבל גם זה לא מצליח לחדש דבר ומותיר את הפסנתר בגדר מוקצה מחמת מיאוס אצל האזעקה ואצל הרוק הכבד בכלל.

17/01/1986

חזרה לדף הבית