חונקים חזק

החונקים, הופעה בסינרמה;
תל-אביב 22.2

קשה היה להאמין שהחונקים יפתחו את הופעתם האחרונה בסינרמה דווקא ב"אין יותר גיבורים", אבל אי־אפשר היה לטעות בגלשושים המתכתיים, שבקעו ממיתרי גיטארת הבס של ז'אן ז'אק בורנל, ואלו שילחו את הקהל בחזרה לפלאי האגרסיה המלודית של 1977, מה שהכניס רבים להלם. אלו היו אותם חונקים מכוערים ומרופטים, מטיפים שוביניסטים חסרי תקנה של פעם, והם ירקו אל אוויר האולם את הכוח הישן, שממנו, מתברר, עוד נותר להם בשפע. ההווה, שהתבלבל לרגע עם העבר, חזר לשלוט עם "פאנץ' וג'ודי", קטע בינוני מ"פיסול אוראלי", מן האלבומים האחרונים והמעודנים יותר. אחר-כך פחית הבירה, שנקנתה במזנון תחת פיקוח משטרתי מלא ובמחיר מופקע ביותר, חיזקה את העצמות לקראת ההתפרקות הנוסטאלגית הבאה, שהגיעה הפעם מכיוון "ראטוס נורבגיקוס", האלבום הראשון והאגדי. "למטה בביוב", קטע מלוכלך וחזק, גרם ליו קורנוול, הסולן והגיטריסט, שדידה בצעדי עיוות אל צד הבמה, כשהגיטארה, האחוזה בידיו האלימות, גונחת ממצב טרום התרסקותי.

החונקים, כפי שהצלחתי להבחין ממרומי היציע, נראים זקנים הרבה יותר מבראשית הדרך, אבל גם בימים הראשונים הם לא נראו צעירים, תוצאה של שימוש יתר במוח.

דייב גרינפילד הקלידן, שפרט אותם סולמות קשישים וטובים, הוסיף הרבה קילוגרמים למשקלו, ואילו ג'ט בלק המתופף, שמאז ומתמיד השתייך לכבדים, הפך לאבא פיל אמיתי. שני האחרונים + תגבורת הנשפנים (השלושה) היו תקועים מאחור, ברקע. הפרונטמנית העיקרית בהופעה היתה הרגל של ז'אן ז'אק בורנל, שזזה והתעופפה לכל עבר, בלי כל קשר למעשיו של בעליה.

הבריטים המסויגים נהנו מתמיכת הקהל המקומי בקטעים השקטים יותר ("נקבה אירופית", "תמיד השמש" וכיו"ב), אבל את הרעש של "הביאו את הבתולות", למשל, חיבב הקהל פחות. אולי בגלל זה החונקים לא נתנו את "אפרסקים", כמובטח, לעומת זאת זכו המעריצים הוותיקים בכמה קטעי טינופת קלאסיים מן האלבומים הראשונים לקראת הנעילה. מה שהיה ברור בסיום, זה שהקהל לא עמד על שלו מספיק בזמן ההדרנים, ושהחונקים היא להקה גדולה באמת, ואפילו אם הם הולכים להיות, כדברי להיטם האחרון, גדולים באמריקה, חיוך הבוז של הלוזרים הנצחיים שאימצו לעצמם לא יימחק מן המוסיקה שלהם לעולם.

27/02/1987

חזרה לדף הבית