איזה עצב

דפש-מוד, "חגיגה שחורה"
"DEPECHE MODE, "BLACK CELRBRATION
סי.בי.אס

סמל מסחרי שיהלום את דפש־מוד יהיה כזה המורכב מדמעה יושבת בשקיק צלופן ורוד ומרשרש, כשחץ, כזה המפלח לבבות מאוהבים, נעוץ בו. באלבומם החדש, "חגיגה שחורה", עושים הדפשים שימוש מורחב בצבע השחור ומעטרים את שיריהם בעיטורי אבל קיטשיים. התוצאה היא סיוט לעוס היטב, נדוש עד כדי גיחוך ואנטי-דכאוני בהחלט, עם טקסטים פתטיים ומזויפים, בקיצור, משהו מסחרי בהחלט.

בגלל הצלילים הברזליים, החריקות השונות ורעשי הסוויצ'ים האלקטרוניים טבולי האקו, המופיעים באלבומים השונים של דפש־מוד, מקטלגים את הלהקה לא פעם במחלקת הרוק התעשייתי, נוסח להקת איינשטרוזנד־נאובאוטן הגרמנית. אלא שבניגוד ללהקות הרוק התעשייתי הטוב, דפש-מוד אינה מרכיבה באמת את המוסיקה שלה מן האפקטים השונים, בהם היא עושה שימוש. הלהקה תוחבת את המימד הכביכול מתקדם לתוך המוסיקה שלה, בלי שהוא יצליח לשנות כמעט שום דבר באופיים הקצבי, הקליט והרקיד של הקטעים שלה.

אם נקטלג את דפש-מוד במדור הראוי לה, זה של להקות הפופ המסחריות, ישתפר מצבה. מעתה אמור: דפש-מוד היא להקה טובה, שניגוניה יפים להזזת רגליים וגרועים להפעלת גלגלי-השיניים של המוח. מארטין גור, קלידן הלהקה ומי שכותב את רוב החומר, הצליח ליצור כמה קטעי שירים נחמדים ב"חגיגה שחורה". הטוב ביותר באלבום הוא "שאלה של זמן", שיר עם מלודיה מעניינת, החורגת מן הדפוסים המלודיים הפשוטים והמקובלים מדי, שכובלים בשלשלאות את הדפשים בקטעי האלבום האחרים.

האווירה האפלה, אותה ניסו דפש-מוד להעביר מתבססת על עומס באסים עמומים ברקע, הברות אנושיות מעורבלות במחשב סאמפלר, סינתיסייזרים בהמוניהם ומלודיות קלידים ילדותיות, הנסחפות לפעמים לשיאים יפים. בכיפה שולט, כמובן, דייוויד גאהן, הסולן, עם בכיו החרישי, עם הלחישות העצובות והסקסיות שלו ועם שאלותיו הגדולות והנצורות. מומלץ לאנשי קצב ולכאלה המעדיפים מרגרינה על- פני חמאה.

ובעניין רכישת מרגרינה: שלושים מעריצים של הלהקה הגיעו ביום חמישי של השבוע שעבר לחנות התקליטים אמ.איי.פופ, למכירה פומבית של שני עותקים של "חגיגה שחורה" עם חתימותיהם של חברי הלהקה. עותק אחד נמכר ב־85 שקלים, השני ב־65 שקלים.

12/06/1986

חזרה לדף הבית