ייסורי בנאי הצעיר

מאיר בנאי; החאן, 5.2

אולי בשל הציפייה למשהו, שיקרע את הקירות ויפלח את האוויר הכבד בחאן, לא הרעידה הגיטארה האקוסטית של מאיר בנאי, שפתח עם "תגידי אש, תגידי מים", שום מיתר ממיתרי לבי. בכל מקרה, כשנכנסו שאר האינסטרומנטים התברר, שבנאי ולהקתו שכחו, או לא הספיקו, או לא הצליחו לכוון אותם. לאורך החלק הארי של הקונצרט גיששו הקלידן, הגיטריסט ובנאי עצמו בניסיון להגיע לשילוב ההרמוני המתבקש, וכשלו. הבסיסט והמתופף ניסו לתמוך במבנה המוזר, אך היתה הרגשה, שכל הקטעים קיבלו פתאום את האקורדים שליד האקורדים המקוריים. לקהל זה לא הפריע. הוא היה אוהד וחם ועמד לצדו של בנאי, גם כאשר נאלץ זה לקטוע את אחד השירים כדי לבדוק מה לא בסדר.

"אל המנוחה", "מחפש את הכיוון" ו"הלילה של אתי" נשמעו די טוב, אבל קשה היה להימלט מן ההרגשה, שהתמלילים והלחנים מוכרים מדי, גדולים מדי וריקים מדי. מן המוסיקה של מאיר בנאי, כמו מזו של שלום חנוך, קל יותר ליהנות כשהיא בוקעת ממקלט הרדיו בשעות הקטנות של הלילה, רצוי תוך כדי נסיעה בין-עירונית. המוסיקה היא מוסיקת אווירה והתמלילים הכאילו־אישיים מאוד לא ספציפיים ובסופו של דבר גם די בנאליים. וכשבנאי שר עם הרבה תקווה בלב והרבה כאב על הפנים, העדפתי להתרכז במשחקי התאורה.

לקראת סיום הפך הקהל, שהיה כמובן זרוק וגנוב, לגנוב לגמרי, ולמרות שב"גשם" הגיטארות טרם כוונו עד תום, היתה התלהבות כללית, כולל חשמל באוויר, ובהדרן, "השיר של שפשף", כבר שר הקהל כולו כאיש אחד, נוסח הקהל של קווין ב"אהבת חי" המפוחלץ.

12/02/1988

חזרה לדף הבית