משינה בהיכל

משינה, היכל הספורט במלחה, 26.3

באולם הספורט של מלחה יש הרבה מקומות על הרבה שטח. הקהל המקומי לא הצליח למלא את ההיכל, אבל כשעלתה משינה לבמה, הצליח הקהל להישמע כאילו האולם מלא על גדותיו. על-פי הקצב של הקטע הראשון, קטע חדש, ולפי תגובות הקהל, יש לשער שטמון כאן עוד להיט פוטנציאלי. הסאונד בהיכל סביר. הווליום חלש מדי (הצלחתי לדבר עם מישהו באמצע השיר, כמעט בלי לצעוק). אחרי הלהיט "אופטיקאי מדופלם" הגיע "אניגודין", אחד הקטעים החזקים והקצביים של משינה. הרגאיי הקופצני שלהם, המקצב המהיר, הנגינה הנקייה וכמויות המרץ שלהם מרתקים. מטרונומים קטנים מתקתקים למשינה בבטן ולא נותנים להם לעמוד במקום אחד אף לא לרגע. על ריקודי הקנקן הקבוצתיים שלהם, המבוצעים בתאום ובאחידות, משינה עבדו קשה. התוצאה נראית ספונטאנית לחלוטין.

המומחיות של משינה היא שילוב המזרח במערב המטורף שלהם. הגיטריסט וכותב רוב השירים, שלומי ברכה, רץ על סולמות מזרחיים והופך את הגיטארה שלו לעוּד אוריינטאלי מקורי. עם תרבוש על הראש הוא מטאטא את כל האולארצ'יקים מתחת לשטיח. מייקל בנסון הבסיסט משתלב עם איגי דיין המתופף, כאילו השניים נולדו לנגן יחד במסגרת משינה. כל מכת אצבע של בנסון על מיתרי הבאס נשמעת כמו ירייה, ותגובות התופים נשמעות כמו ארגז שלם של מקלות-דינאמיט מתפוצצים. בשיר "רק שנינו לבד", קטע חדש, נותן הקלידן אבנר חודורוב, הצלע הטרייה במשינה, ליווי שקט, איגי דיין נותן קצב אטי, השירה של יובל בנאי כואבת, והכל ביחד נשמע כמו התקדמות לגל-חדש פחות קצבי ויותר בעייתי ורגשי. הקהל מגיב לזה טוב. הוא אוהב גם את "אבל אין" ("אבל איידס", בלשון הלהקה), שמגיע אחר-כך.

28/03/1986

חזרה לדף הבית