אביב

הוגו-לארגו, "METTLE"
הד-ארצי

טים סומר, הבסיסט של הוגו-לארגו, משווה את להקתו ליום האביב הראשון המגיע לניו-יורק ומקל בבת-אחת על הרגשת החורף הכבדה ועל הדיכאון ממראות השלג השחור והשמנוני, המכסה את הרחובות. למרות הציניות המתבקשת יש להודות שבתור הקשת בענן המופיעה אחרי מתקפות חורפיות נוסח הסוניק-יות, מתפקדים הוגו-לארגו בצורה יוצאת מן הכלל.

מאז האלבום הקודם, "תוף", הם התגבשו עוד קצת וגם עלו על קו אחיד יותר. זה הנוכחי עדיף בעיני לאין ערוך על הקו הקודם, שהכיל יותר מדי גוספל, יותר מיד מוטיבים אמריקאיים, פחות מדי כינור. התפריט החדש של הוגו-לארגו נכון וממצה יותר. הכינור של האן ראו קיבל את מקום הכבוד המגיע לו וכעת הוא מוסיף את האפקט הנחוץ שלו לכל הקטעים, בלי יוצא מן הכלל. האגף הייחודי של שתי גיטארות-הבאס נשמר, אך לצדו מופיע גם שימוש מסיבי יותר בגיטארות. הגוספל נעלם, והדבר היחיד שמזכיר את ריחו הוא קטע, הנקרא "אוהיו", ובו לוחשת הסולנית, מימי גוס, את כל המלים היפניות שהיא יודעת.

האלבום הזה, "Mettle" שמו, הוא נטול-תופים לחלוטין. הרוח הרגועה, המאפיינת את שמונת הקטעים שבו, שואפת אל מצולות השלווה הפנימית. הקסם של הוגו-לארגו עשוי להטביע מאזינים לא זהירים, הנוטים מטבעם לשלווה. יצורי אנוש אחרים, עצבנים יותר, יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס של תפיסת גל הוגו-לארגואי והיסחפות חסרת פיקוח אל תוך צלילי הכינור המכושפים, הגיטארות המינימליסטיות וקולה המשוחרר, הנסיוני, של מימי גוס. אבל לפני כל אלה חייבים גם לרכוש את האלבום, או לגנוב אותו, או לשאול (לא ממני!). לפספס את הדבר הזה פשוט אסור.

14/04/1989

חזרה לדף הבית