ארבעה פוסטטריקים

טו-נייס-גירלס, "טו-נייס-גירלס";
אן.אם.סי

שלוש בנות טקסאס - המרכיבות את טו-נייס-גירלס, הרכב מלודי השב אל שנות השישים מהכניסה העממית - מצולמות בעטיפת אלבומן, כשהן לבושות לבן, ישובות על כר-דשא מוקף עצים מלבלבים ואגמים כחלחלים, ומחייכות זו אל זו בחיבה. אחרי ההאזנה מסתבר, שהמצב דווקא לא כל-כך גרוע. העליצות האמריקאית-הדרומית-הבסיסית, זו הפשוטה ורוויית הבירה, שמניעה את רוב הקטעים כאן, מתאזנת בעזרת הגישה האינטלקטואלית-נוסטאלגית-הרמונית-בסיסית של חברות הלהקה. זו האחרונה יוצרת לעתים את הרושם שמדובר כאן בחבורת לסביות בפנסיה, אבל הטקסטים מוכיחים את ההפך הגמור (בעניין הפנסיה בלבד).

טו-נייס-גירלס ראו בדמיונן אמריקאים פוסט-היפים וטרום-יאפים עטופי סוודרים עבים, היושבים מול האח עם כוס יין ומתמכרים לצליליהן תוך עצימת עיניים/ החלפת מבטי חיבה (אמריקאיים) הדדיים/ והפקת צחקוקים משוחררים קצרים ועליזים. לא היתה להן שום כוונה להוביל, חס ושלום, את המאזינים למחול סוער בינות לערימות התבן באסם של מקדונאלד הקשיש. כדי להגשים את החזון המקורי הן השתמשו בכמה טריקים:
הראשון הוא הפקה מהוקצעת ונקייה. כלומר, האותנטיות בקושי חוגגת כאן, ואם לוקחים בחשבון את העליצות הדרומית הבסיסית שהוזכרה קודם, זה דווקא טוב.

הטריק השני הוא להזכיר לאותם טרום-יאפים את עובדת היותם פוסט-היפים ולפרוט על רגשותיהם הפרו-אידיאולוגיים בעזרת שורות אנטי-פינאנסיות כגון "ביזבזתי את עשרת הדולארים האחרונים שלי על אמצעי-מניעה ובירה". דמעות הנוסטאלגיה יזרמו מיד אל תוך הסוודרים העבים/ כוסות היין החצי ריקות/שטיח הסלון הדקורטיבי.

הטריק השלישי הוא זה שעבד עלי: (גבירותי ורבותי, זהו שוב) הצליל הפסיכדלי, תופי הטאבלה, הדרבוקות, הסינתיסייזר המסתורי והחללי, הגיטארות האקוסטיות המעוותות והגיטארות החשמליות הצורמניות, שמשתוללים בהיסטריה, ללא כל התחשבות בתינוקם הישן של המגעילים מ"שלושים ומשהו".

הטריק הרביעי הוא פשוט החוש ההרמוני של טו-נייס-גירלס, שמספקות שילובי קולות מוזרים קמעה נוסח פליטווד-מק, כאלה שהולכים טוב עם הגיטארות החצי לטיניות והמנדולינות, שנותנות כאן גם הן את קולן.

תשלובת הטריקים כולם נותנת לי סיבה טובה לחשוב, שהתקליט הזה די נחמד ושאני פשוט חייב להפסיק עם ההכללות.

27/10/1989

חזרה לדף הבית