שמן זית מיוסר

טום וייטס, "ביג טיים";
הד-ארצי

 "כלבי גשם" היה האלבום הראשון של טום וייטס שהופיע בהדפסה מקומית. זה קרה לפני כשנתיים והוציא את מבקרי הרוק השונים מכליהם. כשהיית מעיין בעיתונים, היית נתקל בעשרות דברי הלל ושבח, שנשפכו על וייטס, כולל כמובן התיאורים הריאליסטיים של הבירה, הוויסקי והברנדי המתערבבים בעשן סיגר סמיך ויורדים בצוותא כדי לחספס את גרונו הניחר של האמן המיוסר, דופקים לוא את הראש ועוזרים לו לשכוח. היית יכול לחשוב אז, שכל מבקרי הרוק הם אלכוהוליסטים, ושטום וייטס היה הסנדק שלהם.

 העניין הוא שאצלי לפחות הסיפור כולו היה היסחפות אחת גדולה ופראית. אהבתי אמנם את "כלבי גשם", אבל זה לא בדיוק האלבום שהייתי לוקח לאי בודד, מה גם שמאוחר יותר גיליתי שהשקר הגדול של וייטס עבד גם עלי, האמנתי לו. האמנתי לבחור המפורסם, המסודר והעשיר הזה, וחשבתי באמת ובתמים שהוא קבצן שיכור, נווד המתפרנס משירה ונגינה. צעיר הייתי, צעיר ונאיבי. ברגע שקלטתי את השקר התחלתי לתעב את וייטס, אך עדיין האזנתי לו מפעם לפעם.

 עכשיו יצא לאור "ביג טיים", אלבום הופעה שתועדה בסרט הנושא אותו שם. לפי הקומוניקאטים ועל סמך עדויותיהם של מי שראו את הסרט, וייטס הוא, חוץ מרמאי, גם פנטומימאי מעולה, וחובבי הקולנוע יודעים שהוא שחקן טוב למדי. אבל בשבילי הוא כבר אבוד. האנפופים הצרודים, הנשמה השחורה, הקצב המתנדנד, הבאנג'ו המבולבל, המפוחיות והסקסופון, כל אלה נמאסו עלי. הטקסטים נשארו מעולים, אבל באלבום הנ"ל לא מופיע כל חומר חדש, כך שאין כל סיבה הגיונית לרכוש אותו. זהו.

09/12/1988

חזרה לדף הבית