המבורגר ובירה

רנדי ניומן, "ארץ חלומות"; הד-ארצי

"ישו אוהב את אמריקה, אבל אני לא אוהב אף אחד מהם", הקטע המצויין, אותו הצעידה להקת שיימאן במצעד האינדי האנגלי במהלך השנה האחרונה, יכול לשמש תשובה מתאימה ל"ארץ חלומות", התוצר החדש של רנדי ניומן. כשאני שומע את השם רנדי ניומן אני נזכר בתמונה שפורסמה בעיתונים, בתקופה בה הוא הוציא לאור את הלהיט "אנשים קצרים". בתמונה היה גמד קשיש שרמס בחדווה ערימת תקליטים של ניומן. אמריקה.

גם לנון יצר וחי באמריקה. השפתיים הקפוצות מעט של ניומן מזכירות את אלה של לנון. האם זו הסיבה המשכנעת כל-כך הרבה אנשים לחשוב על ניומן כעל גאון? או שככולנו, כדברי אנשי המקצוע, מסתתר פטריוט קטן, הרוטט מעונג כאשר הוא מקבל חיזוקים היסטוריים. הפטריוט הקטן המסתתר באלה שאוהבים את ניומן הוא פטריוט מעודן, הבוחל בפלאפל ומעדיף לסתום את עצמו בהמבורגר ענק ועסיסי, מלווה בגלון בירה צוננת המוגשת על מרפסת אמריקאית שטופת שמש, בשלהי שנות החמישים.

הפסנתר הנינוח והעממי של ניומן, בתוספת התיאורים הריאליסטיים של אבא, אמא, הבית בניו-אורלינס 1948, וכל שאר האלמנטים החמימים הדרושים, יוצרים את השובע האמריקאי המבוקש. לבלאדות תורם הגיטאריסט ואחד ממפיקי האלבום, מארק קנופלר, החולש כאן על רוב הקטעים. על קנופלר לא צריך להרחיב את הדיבור וגם לא על ג'ף לין, שהשתתף אף הוא בהפקה. גם ככה זה רע מספיק.

עוד יש לציין, שאחרי ההמבורגר וההתאוששות מן הבירה, יכולים האמריקואידים לחלץ עצמותיהם ולעזור למעכת העיכול, על-ידי פיזוז לצלילי קטע הראפ שניומן עשה כאן. אולי הקטע היחיד שהצלחתי לסבול עד הסוף.

13/01/1989

חזרה לדף הבית