הלווייתן גוסס

פיטר מרפי, "דיפ"; אן.אם.סי

מה שנשאר לפיטר מרפי הוא הקול החד והאפל, כולל האינטונאציות שאיפיינו אותו בבאוהאוס. ב"דיפ" הוא עושה שימוש מסיבי בצדדים הבאוהאוסיים, דווקא אחרי שבאלבומיו הקודמים הוא ניסה לעדן ולרכך את החוד הווקאלי, זה שהצליח בזמנו להפוך את עצמותי לג'לי רוטט עם כל נעיצה קטנה. אבל עכשיו כבר מאוחר, ופיטר מרפי נכשל גם באלבום הנוכחי. בלי לאב-אנד-רוקטס (שרק משתפרים) הוא אבוד. גם האלבום הזה לוקה בחוסר השראה, להוציא התעלות אחת או שתיים (וגם אז לא מדובר ממש בהברקות אמיתיות).

ברוב הקטעים אפשר למצוא תופים שנתונים בדהירה גותית, ואת הקול של מרפי, שנע ונד בתוך היער הפרטי האנכרוניסטי שלו, ללא יצירת קשר אמיתי עם האינסטרומנטים האחרים, עובדה שלא משביחה את התוצאה (הרדודה) הכללית. מרפי ראה מה שקרה לסוואנס, צפה (בקנאה) במה שהתחולל אצל הסיסטרס-אוף-מרסי, והחליט לנסות לבד. אבל תופים גותיים לא מסוגלים, כאמור, להחיות לווייתני פוסט-פאנק מתים ולבטל את חוקי ההתיישנות שחלו על קולם, גם אם זהו קול מצוין.

19/01/1990

חזרה לדף הבית